מה שמבלבל, ואפילו מכעיס אותנו כשמדברים על אושר, זו המחשבה שאושר הוא מצב שבו אנחנו כל הזמן שמחות והכל ורוד. זה כמובן בלתי אפשרי וגם לא נכון.

אם הייתי צריכה לבחור משפט אחד שחשוב שתזכרי, זה המשפט הבא:
"אושר אמיתי הוא מצב פנימי, שאינו תלוי בגורמים חיצוניים".!!

כאשר האושר תלוי בדברים מסביבנו, כמו למשל במילוי ציפיות, בכך לא יפטרו אותנו מהעבודה, שהכושר יישאר כפי שהיינו פעם, שלא נהיה עצובות, עייפות או כועסות – אז זהו אושר רגעי, ולא אושר פנימי. לעומתו, אושר פנימי הוא מצב מבוסס ולכן אינו מתערער אפילו כשהחיים מטלטלים אותנו. 

כמו שיש בלבול בין אושר פנימי לאושר רגעי, ובין אהבה עצמית וקרבה לעצמי, כך יש בלבול בין "אני" ל"עצמי".  הצעד השלישי הוא להסכים להיות עצמי – ולא אני.
בפשטות:  ניתן לתאר את ההבדל ביניהם כמעגל ונקודה במרכזו. המעגל הוא העצמי בעוד שהנקודה הקטנה במרכז היא האגו. הבדל זה הוא הגרעין לתשובות אחרות שניתנות לאותה שאלה.
האני EGO מגדיר, שם גדרות, מפריד עצמו מהכלל. לדוגמא מרגע שאני נורי, איני יכולה להיות דנה. מרגע שהגדיר הוא תחרותי מגן ומתגונן. ככזה הוא גם פגוע ופוגע.
המחשבה/החלק החושב שבנו/המיינד מזוהה הכי הרבה עם אותו אני. הסכמה להזדהות עם נקודת הראיה שלו מביאה אותנו להגן על כל מה שאנו קוראות לו רציונלי, או: או, סיבה ותוצאה, הסקת מסקנות, ניסיון עבר ועוד.
לעומתו עצמי (SELF) הוא חלק הוליסטי הרבה יותר. הוא מתקשר יותר לחוויה סובייקטיבית בכללותה.
עצמי רואה את התמונה הרחבה, לא מוגבל ל"פגיעה באגו", ולתחרותיות. כשאנו מסכימות לפעול מתוך נקודת הראיה של עצמי אנחנו מכניסות אל חיינו את האינטואיציה הבלתי מוגבלת, תפיסת גם:גם, צירופי המקרים, ההשראה והרמוניה.
מאסטרים רבים מן המזרח והמערב קוראים לעצמי בשמות שונים כמו: נשמה, רוח, החלק האלוהי שבנו. אני מכוונת לכל אלה. לכן,  כשאת מסכימה להיות קרובה לעצמך זו הסכמה להיות קרובה לסמכות הפנימית שבך.
יש כלים רבים להתקרב לעצמי. רובם מלמדים אותנו לזהות את המחשבה המגבילה, ולאזן את נקודת המבט בין האני לעצמי.
* בשלב ראשון התחילי לעקוב אחר מחשבותיך.
תרגיל מעולה ראשוני לאזן בין אני לעצמי, יהיה לזהות את "האני" – את קו המחשבה שעובר כחוט השני בין כל סיפורי חייך. מה את אומרת על... מילים כמו "תמיד" או "אף פעם" מצביעים על תמרון של המיינד/אני. למשל אני שמתי לב שבבית גדלתי על אמונה ש"כביסה מלוכלכת לא מכבסים בחוץ" (תמיד). ולכן לא ידעתי לבקש עזרה. ואז האמנתי שאף אחד לא רואה אותי,
הרגשתי לא שווה.
איפה שאת אומרת: תמיד, אף פעם, זה מקום להתבוננות מעמיקה יותר. שם בדיוק את עשויה להיות מופתעת כשתגלי את חוט המחשבה ש"אני"/מיינד אולי מתמרן אותך להאמין במשהו שלא בטוח שהוא התמונה השלמה.
השאלה היא מה יעזור לך להגיע לקרבה הזאת לעצמך?

כמו שיש בלבול בין אושר פנימי לאושר רגעי, ובין אהבה עצמית וקרבה לעצמי, כך יש בלבול בין "אני" ל"עצמי".  הצעד השלישי הוא להסכים להיות עצמי – ולא אני.
בפשטות:  ניתן לתאר את ההבדל ביניהם כמעגל ונקודה במרכזו. המעגל הוא העצמי בעוד שהנקודה הקטנה במרכז היא האגו. הבדל זה הוא הגרעין לתשובות אחרות שניתנות לאותה שאלה.
האני EGO מגדיר, שם גדרות, מפריד עצמו מהכלל. לדוגמא מרגע שאני נורי, איני יכולה להיות דנה. מרגע שהגדיר הוא תחרותי מגן ומתגונן. ככזה הוא גם פגוע ופוגע.
המחשבה/החלק החושב שבנו/המיינד מזוהה הכי הרבה עם אותו אני. הסכמה להזדהות עם נקודת הראיה שלו מביאה אותנו להגן על כל מה שאנו קוראות לו רציונלי, או: או, סיבה ותוצאה, הסקת מסקנות, ניסיון עבר ועוד.
לעומתו עצמי (SELF) הוא חלק הוליסטי הרבה יותר. הוא מתקשר יותר לחוויה סובייקטיבית בכללותה.
עצמי רואה את התמונה הרחבה, לא מוגבל ל"פגיעה באגו", ולתחרותיות. כשאנו מסכימות לפעול מתוך נקודת הראיה של עצמי אנחנו מכניסות אל חיינו את האינטואיציה הבלתי מוגבלת, תפיסת גם:גם, צירופי המקרים, ההשראה והרמוניה.
מאסטרים רבים מן המזרח והמערב קוראים לעצמי בשמות שונים כמו: נשמה, רוח, החלק האלוהי שבנו. אני מכוונת לכל אלה. לכן,  כשאת מסכימה להיות קרובה לעצמך זו הסכמה להיות קרובה לסמכות הפנימית שבך.
יש כלים רבים להתקרב לעצמי. רובם מלמדים אותנו לזהות את המחשבה המגבילה, ולאזן את נקודת המבט בין האני לעצמי.
* בשלב ראשון התחילי לעקוב אחר מחשבותיך.
תרגיל מעולה ראשוני לאזן בין אני לעצמי, יהיה לזהות את "האני" – את קו המחשבה שעובר כחוט השני בין כל סיפורי חייך. מה את אומרת על... מילים כמו "תמיד" או "אף פעם" מצביעים על תמרון של המיינד/אני. למשל אני שמתי לב שבבית גדלתי על אמונה ש"כביסה מלוכלכת לא מכבסים בחוץ" (תמיד). ולכן לא ידעתי לבקש עזרה. ואז האמנתי שאף אחד לא רואה אותי,
הרגשתי לא שווה.
איפה שאת אומרת: תמיד, אף פעם, זה מקום להתבוננות מעמיקה יותר. שם בדיוק את עשויה להיות מופתעת כשתגלי את חוט המחשבה ש"אני"/מיינד אולי מתמרן אותך להאמין במשהו שלא בטוח שהוא התמונה השלמה.
השאלה היא מה יעזור לך להגיע לקרבה הזאת לעצמך?

אדם הוא קודם כל הוויה קיימת והסמכות הפנימית שלנו קשורה להוויה: 
גם אם לעיתים את מרגישה שחסר בך משהו... עדיין סביר להניח שיש משהו אחר בתוכך שאומר לך את ההפך. הוא יודע שישנו משהו גדול ממה שנראה לך,
יותר ממה שאת חושבת או מה שנראה לך.

 בכולנו נמצאת חכמה פנימית. היא זו שמניעה את הכל והיא נמצאת גם בך. את חלק ממנה!

הידיעה הזאת נבנית צעד אחר צעד. תחילה את מתחברת לעצמך, ואז רואה עצמך כחלק מתמונה גדולה יותר, ואז החכמה הפנימית האינסופית מתחילה לדבר אתך.

מה שקורה אז זה שתמונת המציאות שלך משתנה.
למה?
כי את מתחברת לכל מה שקורה לא רק מתוך החלק הרציונלי (MINDׂׂׂ) אלא  מתאזנת כשאת מתחברת גם לאינטואיציה, ועוד יותר מכך - קשובה לאינטליגנציה
הגבוהה.  משם מגיעה הסמכות הפנימית שבך. 

עכשיו תוכלי לשים לב שלצד ה MIND מצטרף 
NO MIND

אדם הוא קודם כל הוויה קיימת והסמכות הפנימית שלנו קשורה להוויה:
גם אם לעיתים את מרגישה שחסר בך משהו... סביר להניח שעדיין משהו אחר בתוכך אומר לך שזה ההפך. שישנו משהו גדול ממה שנראה לך, יותר ממה שאת חושבת או מה שנראה לך.  כי ישנה חכמה שמניעה את הכל והיא נמצאת גם בך.
את חלק ממנה.

כשאת מתחברת לעצמי שבך, ואז מתחילה לראות את
עצמך כחלק מתמונה גדולה יותר, אז את מתחברת גם
לחכמה האינסופית שאת חלק ממנה. 

אז, תמונת המציאות משתנה, את מתחברת לא רק מתוך
הרציונל, אלה גם דרך האינטואיציה והאינטליגנציה 
הגבוהה. משם מגיעה גם הסמכות הפנימית שבך.
עכשיו, תוכלי לשים לב שלצד ה-MIND מצטרף
NO MIND